מחלת גבהים

מחלת גבהים היא מחלה הנובעת ממחסור בחמצן כתוצאה מירידה של הלחץ האטמוספירי וירידה משום כך בריכוז החמצן באוויר. במצב כזה אין תאי הדם האדומים יכולים להעביר די חמצן לתאי הגוף ולכן אדם הסובל ממחסור בחמצן נדרש למאמץ יתר של הלב והריאות על מנת לספק את כמות החמצן הדרושה למוח ולשאר רקמות הגוף, מה שגורם לו לפתח נשימת יתר (היפרוונטילציה). חוסר חמצן גורם לנזקים רבים לכל רקמות הגוף ובמיוחד למוח. גופם של בני אדם החיים במקומות גבוהים מייצר באופן טבעי תאי דם אדומים בגודל המתאים ואילו מי שאיננו רגיל לגבהים, חייב בתהליך התאקלמות שנמשך כמה ימים, עם עלייה מדורגת ושהיה של זמן מסוים לאחר כל עלייה, לגרום לגופו לייצר תאים אדומים בגודל כזה. כמחצית מהמטפסים לגובה של מעל 2500 מ' יסבלו ממחלת גבהים בצורות שונות.קיימים יעדים דוגמת La paz, Bolivia: Lhasa, Tibet(3750m): Cuzco, Peru המכתיבים טיול בגובה של 3300-3750מטר.הגעה ליעדים אילו מחייבת הערכות מוקדמת . המצב הקליני מושפע מארבעה גורמים: ממהירות העלייה, מהגובה, ממשך השהייה ומתכונות אישיות של המטפס. שכיחות התופעה דומה אצל בני שני המינים, ולא נמצא קשר בין שכיחותה לבין: שהייה קודמת בגובה, כושר גופני, נשיאת משאות או זיהום נשימתי. חומרת המחלה נמצאה ביחס הפוך לגיל. מומלץ כי אנשים הסובלים ממחלות כרוניות דוגמת מחלת לב, אי ספיקת לב, מחלות ריאה או אפילפסיה יתייעצו עם רופאם על מנת לקבל המלצות אישיות ומדויקות. כך גם לגבי תינוקות ונשים בהריון. כיצד מונעים מחלת גבהים? לא ניתן להמנע קליל מסימפטומים אולם המטרה היא כי במידה שיופיעו יש להתנהג נכון על מנת לא להסתכן.יש להכיר את הסימנים הראשונים של המחלה. במידה והופיע כל סימן החשוד למחלת גבהים אין לישון במקום גבוה אלא לבלות את הלילה במקום נמוך מזה אליו הגעתם. במידה שהסימנים מחמירים תוך מנוחה באותו גובה, חובה להמשיך לרדת. אם קצב הטיפוס היה סביר, רב הסימפטומים ייעלמו לאחר מנוחה של יום בגובה הנוכחי. אם הסימנים מחמירים במהלך היום, חובה להמשיך לרדת. מחלת גבהים חדה (Acute mountain sickness): שכיחה מאוד ופוגעת בהעולים מהר מדי. סימניה מופיעים לרוב במהלך 24-8 השעות הראשונות לעלייה. מאפייניה: כאב ראש, חוסר תיאבון, חולשה, בחילה, קוצר נשימה והפרעות בשינה.לרוב חולפות ההשפעות לאחר 7-3 ימים, עם ההסתגלות לגובה. בצקת בריאות, בגבהים (High altitude pulmonary edema) שכיחה פחות, אך חמורה יותר ואחד ממאפייניה הוא הצטברות נוזלים בריאות. סימניה: חרחורים, שיעול, קוצר נשימה מתגבר, כיחלון, בלבול ותשישות. אלה מתפתחים במהלך 36-24 שעות מתחילת החשיפה ועלולים לגרום למוות. לכן נדרש טיפול מיידי.

טיפול: הטיפול במחלת גבהים מותאם לחומרת המחלה. במקרים קלים: שתייה מרובה, ארוחות קלות עשירות בפחמימות, הימנעות משכיבה ממושכת או מפעילות מאומצת. במקרים חמורים יותר: ירידה מהירה בגובה (לפחות ב-1000 מ') יעילה ביותר. אין מעכבים את הירידה בשל כל טיפול אחר. יש לרדת עד שיפור ברור בסימנים או עד הגעה לגובה נמוך מזה בו התחילו הסימנים. אין צורך לרדת עד העלמות כל הסימנים מכיון שהעלמותם יכולה להארך 48-72 שעות. טיפול בתרופות מקובל במצבים שונים של מחלת גבהים: (על משטר הטיפול ועל המינון יש להתייעץ עם רופא): - אספירין (Aspirin) ופאראצטמול (Paracetamol) למיתון כאבי הראש; - אצטאזולאמיד (Acetazolamide) לטיפול בשלבים המוקדמים ובהפרעות השינה; אין להרשות לחולה להמשיך לטפס לגובה ולהסתפק בטיפול בתרופות. מניעה: על ידי עלייה מדורגת . מומלצת שהייה בת 5-2 ימים בגובה ביניים: 3000-2000 טיפול מונע בתרופות: אצטאזולאמיד מפחית את שכיחות המחלה ב30%-50% גורם לגירוי הנשימה על ידי החמצת הנוצרת, ולחיקו חלק מתהליך ההסתגלות לגובה. מינון מקובל: 250 מ"ג כל 12 שעות החל ביום שלפני העלייה ובמשך שלושה ימים לפחות (התרופה אסורה לאנשים רגישים לסולפה או לחסרי האנזים). השפעות הלוואי יכולות להיות הרגשת "נימול" בידיים, G6PD רגליים וסביב הפה וכן השתנה מרובה.